כלכלת המחסור וכלכלת השפע

כלכלת השפע

השפע, לא פחות מן המחסור, מאפיין את החוויה החומרית שלנו

בכמעט כל טקסט בכלכלה נמצא שכלכלה מוגדרת כ"מדע המחסור" – כמדע החברה אשר חוקר איך בני אנוש מתמודדים עם מציאות קיומית של מחסור במשאבים החומריים אשר מהם הם נהנים. מכיוון שאי אפשר כיום שיהיה לכל אחד וילה ומכונית פאר, החברה צריכה להחליט איך היא מקציבה מוצרים אלו בין חבריה. זה יכול להיות על ידי שוק כמו במשקים חופשיים או על ידי הקצבה ממשלתית כמו במשטר מרכזי; ככלל, התהליך הוא נשוא המחקר של הכלכלה.

כאשר אני מלמד כלכלה, אני לרוב מוסיף את עמדתי: שההסתכלות המוסרית והערכית השלמה על יחסינו לעולם החומר כוללת באותה מידה את ההתמודדות עם השפע. גם בתוך מקצוע הכלכלה, אני בחברה טובה: אחד מגדולי הכלכלנים של כל הזמנים, ג'ון מיינארד קיינס, ראה בכך את הבעיה הכלכלית הנצחית. הוא אמר בשנת 1930 שתוך דורות אחדים "לפעם הראשונה מאז בריאתו, האדם יעמוד מול הבעיה האמיתית והנצחית שלו: איך לנצל את חירותו מדאגות כלכליות דוחקים; איך למלא את הפנאי, אותו הקנו לו המדע והריבית המצטברת, לחיות באופן חכם, נוח, וטוב."

ביהדות הדגש על ההכרה של השפע והיחס הנכון כלפיו מלווה אותנו מזמן היותנו לעם. המצב הטבעי של האדם, והעם, הוא מציאות של שפע: חיים ב"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם; לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ"; מציאות אשר בה "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך". המחסור מהווה אמנם מציאות אפשרית ואיום מתמיד; ייתכן מצב שבעם אנו חיים "בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל", וצריך לבקש רחמי שמיים. בתור יחידים, אנו מוזהרים ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ", וכאשר יש עניים יש צורך להיות נדיבים בצדקה. אך מציאות המחסור נתפסת כמציאות חריגה, מלאכותית. השקפה תורנית אינה דוגלת בסגפנות, ולכן אנו גורסים שהשפע רצוי, אך התפיסה הבסיסית היא שהוא אף מצוי.

היהדות גורסת שברכה כלכלית היא דבר טוב, אך אינה מסיק מכך שיותר זה תמיד יותר טוב. היהדות, כמו הפילוסופיה היוונית וגישות ערכיות רבות, תופסת שיש רמת עושר אידיאלית, שסטייה ממנה בשני הכיוונים תפגע באיכות החיים. בספר משלי המחבר חושש באותה מידה: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְקֹוָק וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי." עשו אמר ליעקב "יש לי רב", אך יעקב משיב לו: "יש לי כול". יעקב אבינו היה עשיר מופלג, הוא לא הסתפק במועט, אבל הוא כן הסתפק במה שהיה לו.

בהתייחסותו לשאלה כלכלית עכשווית – השימוש במטבע במסחר למרות שחסר לו ערך עצמי מהותי - מתבטא החזון איש שזה מתאפשר "כי צרכי האדם תוציא הארץ בשפע לפני כל יושבי חלד לאכול ולשבוע ולהותיר, וכל הניתן במחיר הזהב הוא רק המותר לאחר שיאכלו וישבעו." ביהדות, המצב הטבעי של העולם הוא מצב של שפע.

ביהדות השאלה איך להרבות את השפע הכלכלי היא שאלה חשובה. אנחנו מתבקשים לחתור לריבוי ברכה, בדרכים טבעיות, דהיינו פעילות כלכלית, ובדרכים על-טבעיות, כלומר קיום רצון הבורא אשר – על פי המסופר בתורה -- משרה שפע וברכה בעולם. אך היא שאלה הרבה פחות חשובה ומרכזית מאשר השאלה איך לנצל את השפע הכלכלי אשר ניתן לנו, איך לחיות חיים טובים, חיים ערכיים, חיים על תכלית. גישה זאת לא מצטמצמת במישור הרוחני; אדרבה, במקרים מסוימים תכלית המצוות היא להעמיק את ההנאה האנושית הפשוטה מן הצריכה. הרב יהודה הלוי בספר הכוזרי מסביר שתכלית מרכזית של אמירת ברכות הנהנין היא ליצור ריכוז בחוויה ובכך להרבות את ההנאה מן האוכל. במושג החיים הטובים כלולה ללא ספק תרבות נעלה.

גישה זאת נוגעת להרבה שאלות אתיות בעולם הכלכלה. ברמת המשק כולו, תחושה של "יש די" יכול לאפשר מידה גדולה יותר של התפייסות כלפי קיימות אקולוגית. ברמת הפרט, זה יכול לרסן את הרצון להשיג רווחים בכל מחיר, על חשבון היחס הנכון והמוסרי כלפי העובד והמעסיק, הספק והלקוח, הרשויות ואף המתחרה. זה לא נוגד כלל את התחרות ההוגנת ליצור מוצר טוב יותר וזול יותר, אך היא מעמידה תהליך זה בהקשר טבעי וערכי ונוטה למתן את הנטייה לקיצוניות ולמעשים לא ראויים.

יותר מכל, תפיסה של "כלכלת השפע" תרבה את הרווחה הכלכלית המהותית שלנו, אפילו אם זאת אינה תמיד מתבטאת ב"רמת החיים" כפי שזאת נמדדת על ידי מדד סטטיסטי שרירותי.