שמירה על הסביבה אינה פוגעת בצמיחה אמיתית
בשבוע שעבר דננו בתנועה האנטי-צרכני, בהקשר של דיווח שהמשרד להגנת הסביבה מכינה מסע פרסומת אשר יחנך ל"צרכנות ירוקה" ובין היתר יתמוך במיתון הוצאות הצריכה.
קוראים אחדים העירו שמסע כזה עשוי לפגוע בתוצר ובתעסוקה. הרי אם אנשים צורכים פחות אזי יוצרים פחות ומעסיקים פחות. התשובה לטענה זאת היא שהתומכים במיתון הצריכה אינם חוששים מתוצאה זאת, שכן הם סבורים שהתוצר והתעסוקה נמדדים מלכתחילה בצורה מעוותת. המציאות בה משרדי ממשלה אחדים דוחפים גידול בצריכה ומשרדים אחרים את מיתונה מראה כמה אנחנו עדיין רחוקים מלהפנים את המשמעות האמיתית של הכלכלה הירוקה.
למושג "צריכת יתר" ניתן לתת משמעות כלכלית טהורה, ומשמעות פילוסופית מרחיקת לכת יותר.
המשמעות הכלכלית הצרופה היא כך: הרבה פעילות כלכלית אשר נרשמת בחשבונאות הלאומית בתור "תוצר", או "תמ"ג", נמדד בצורה חשבונאות מוטעה. למשל: כאשר מוציאים נפט משדה הנפט, זה מופיע בחשבונאות הלאומית בתור "תוצר" אך כמובן יש גם כן מרכיב לא רשום של ירידה במלאי מכיוון שסוף סוף לבעל שדה הנפט נשאר פחות נפט באדמה. כאשר מפעל בוער את הנפט בתהליך הייצור, כל הייצור נרשם כתוצר, ולא רושמים בחשבונאות הלאומית את הנזק שנעשה מחמת זיהום האוויר וחימום הסביבה. כאשר הצרכן קונה את המוצר, החשבונאות רושמת את המחיר אותו הוא שילם, בלי לנכות את עלות פינוי הפסולת הכרוך באופן הכרחי בצריכת המוצר. להוסיף חטא על פשע, לא רק שאין מנכים את עלות הפינוי על אף מוסיפים אותו כ"שירות" שניתן לאזרח. במציאות זאת, קיימת צריכת יתר – מעבר לרצוי -- של כל מוצר אשר ייצורן, צריכתו, או פינויו קשור לכליה של משאבי טבע בלתי מתחדשים, ולזיהומה ולכלוכה של הסביבה.
לפי הכלכלה האורתודוקסית, קיימת תרופה מצוינת לסוג זה של צריכת יתר: מסים. בישראל ובאירופה יש כבר מסים גבוהים מאד על דלק, כדי לגרום לצרכן לשאת את עלויות הזיהום והצפיפות בכבישים. מס על מוצרי צריכה בשיעור עלויות הפינוי ישמשו אותה מטרה. (מס כזה, אשר מטרתו לעצב התנהגות ולא רק ליצור הכנסה לקופת השלטון, מכונה "מס פיגוביאני" על שם הכלכלן הבריטי ארתור פיגו אשר הצביע על יתרונותיו.) צעדים אלו יורידו ללא ספק תוצר לאומי (תמ"ג), ועלולים להוריד גם כן את התעסוקה. אבל זה לא בגלל שהם פוגעים ברווחת האזרחים; הפגיעה היא בתוצר "לכאורה" שכרוך בעלות בלתי נמדד בזיהום או בכילוי של משאבים מתכלים. המשרד להגנת הסביבה אינו מסוגל להטיל מסים, אך הוא סבור שקיימת תרופה נוספת: הטפה. אם הוא יצליח להריץ את הפרסומים ניתן יהיה לראות אם ערוץ זה של עיצוב התנהגות הציבור יכול אכן להיות אפקטיבי; ניתן בינתיים להביע סקפטיות כלפי יעילות ההטפה הממשלתית.
הגישה הפילוסופית גורסת שזה לא מספיק לתור אחרי העדיפויות הקיימות שלנו בצורה אקולוגית יותר. העדיפויות שלנו, ההרגלים שלנו, הם עצמם פועל יוצא של "אתוס הצריכה", ואילו כיום אנו זקוקים ל"אתוס השימור", לאתוס ירוק. זה הרי לא חידוש שמושגי הכיף שלנו משתנים מדור לדור, והשינויים האלו כרוכים בשינוים בערכים. פעם היה באנגליה ספורט פופולארי ביותר לקחת גדוד של גברים, נשים, טף, סוסים וכלבים עם ציוד נלווה במרדף נלהב אחרי שועל קטן מסכן, במטרה לקרוע אותו לגזרים. היום, מעטים יחשיבו פעילות זאת "כיפית". באופן מקביל, "ירוקים" יגידו שזה לא מספיק לגרום לאלו שעושים כיף באופן שמזיק לסביבה לשלם את המחיר האמיתי; יש צורך ליצור מנטאליות בה פעילות כזאת אינה נחשבת כבר למהנה ומשעשע. ביצירת אתוס חדש יש ללא ספק מקום לחינוך.
אני סבור ששתי הגישות למיתון הצריכה – הכלכלית והפילוסופית -- מתבקשות, ומכיוון ששניהן שומרות על הסביבה, שניהן הן תחת המנדט של המשרד להגנת הסביבה. יהיה צורך לטפח סוג של דו-קיום בין הצרכנות, אשר עדיין משחקת תפקיד חשוב בהעלאת רמת החיים שלנו, לבין מיתון הצריכה וחיפוש הרווחה באופן שאינה פוגעת בסביבה הטבעית.
No comments:
Post a Comment