בנק הפועלים מאפשר יישור קו תקציבי עם השכנים

 השוואת התקציבהביתי לזה של השכני יכול לחנך – או לגרות

בשנים האחרונות, מַלווים דוגמת הבנקים וחברות האשראי התחילו להציע שירותים שונים לעזור ללקוחות בניהול התקציב. אפשר לראות את הצעד ככניעה למבקרים הטוענים שהמלווים אחראים לחבות-יתר בין הלקוחות, ושאי-היכולת של לווים רבים להחזיר את החובות הוא במידה מסוימת אשמת המלווים, התאבים יתר על המידה להלוות. אפשר גם לראות אותו כשירות ללקוחות ואפילו כצעד שמשרת את האינטרסים של המלווים עצמם מכיוון שזה עוזר ללווים לאמוד את יכולת את ההחזר ולקחת רק הלוואות אשר ביכולתם להחזיר.

בפועל, כלים אלו עוזרים ללקוח לעקוב אחרי ההכנסות וההוצאות לאורך זמן. אצל חברות האשראי יש נתונים מדויקים יותר על הוצאות ספציפיות ולכן יכולת גדולה יותר לפרק את ההוצאות לקטגוריות שונות.

אחד מן השירותים האלו או תכנית "ניהול תקציב" של בנק הפועלים. הבנק הודיע שכעת הם מוסיפים שירות חדש, "פועלים כמוני", אשר יאפשר בנוסף השוואה להוצאות של לקוחות אחרים בעלי תכונות דומות. כדברי אתר הבנק:

לדוגמה, לקוחות שסך הכנסותיהם בחודש הוא 15 אלף שקל, יוכלו להשוות את ההוצאות שלהם לסל ההוצאות הממוצע של לקוחות בעלי הכנסות דומות, על מנת לבחון את הרגלי ההוצאה שלו. וזוג צעיר בגיל 30 ללא ילדים שסך הכנסותיהם בחודש הוא 10 א' ש"ח, יוכל להשוות את הוצאותיו לבני זוג בעל הכנסה דומה אך עם ילדים, בטרם מחליט על הרחבת המשפחה.

במבט ראשון קשה לראות את הערך החינוכי של כלי זה. כך או כך, כל משפחה חייבת להתאים את ההוצאות שלה להכנסותיה, ללא קשר ליכולת עמיתיהם לעשות כן; וכך או כך, העמיתים יצטרכו אף הם לגמור את החודש באיזון. למידע זה אין צורך בסקר ממוחשב.

אך מבחינה פסיכולוגית קיים הבדל גדול בין יידע תיאורטי ובין דוגמה ממשית. לראות מול העיניים שמשפחות אחרות מצליחות לגמור את החודש בהכנסה מסוימת יכול אולי לעזור משפחות מסוימות לעשות קיצוצים חיוניים. במידה שהמידע מסווג לפי קטגוריה, זה יכול להראות איפה הם מוציאים יותר מאחרים וזה יכול לרמוז שהם מוציאים אולי יותר מדי.

מאידך, מערכת כזאת יכול להביא להרגל של "להחזיק מעמד עם השכנים". משפחה אשר כעת מוציאה כסף בצורה אחראית תתחיל להשוות את עצמה לאחרים ותרגיש אולי שהם מקפחים את עצמם, או שאינם מוציאים כסף בהתאם למעמדם. ייתכן שזה יגרום להגדלת הוצאות לרמה מיותרת או אפילו מסוכנת במרוץ להשוות את עצמם לשכנים.

זה יהיה מעניין לראות לאן כלי זה יוביל את התקציבים של המשפחה הישראלית. האם הוא יביא לפרספקטיבה חדשה ומעמיקה יותר על התקציב, או שמא למרוץ מסוכן לצריכה מיותרת ומופגנת?

כלכלת המחסור וכלכלת השפע

כלכלת השפע

השפע, לא פחות מן המחסור, מאפיין את החוויה החומרית שלנו

בכמעט כל טקסט בכלכלה נמצא שכלכלה מוגדרת כ"מדע המחסור" – כמדע החברה אשר חוקר איך בני אנוש מתמודדים עם מציאות קיומית של מחסור במשאבים החומריים אשר מהם הם נהנים. מכיוון שאי אפשר כיום שיהיה לכל אחד וילה ומכונית פאר, החברה צריכה להחליט איך היא מקציבה מוצרים אלו בין חבריה. זה יכול להיות על ידי שוק כמו במשקים חופשיים או על ידי הקצבה ממשלתית כמו במשטר מרכזי; ככלל, התהליך הוא נשוא המחקר של הכלכלה.

כאשר אני מלמד כלכלה, אני לרוב מוסיף את עמדתי: שההסתכלות המוסרית והערכית השלמה על יחסינו לעולם החומר כוללת באותה מידה את ההתמודדות עם השפע. גם בתוך מקצוע הכלכלה, אני בחברה טובה: אחד מגדולי הכלכלנים של כל הזמנים, ג'ון מיינארד קיינס, ראה בכך את הבעיה הכלכלית הנצחית. הוא אמר בשנת 1930 שתוך דורות אחדים "לפעם הראשונה מאז בריאתו, האדם יעמוד מול הבעיה האמיתית והנצחית שלו: איך לנצל את חירותו מדאגות כלכליות דוחקים; איך למלא את הפנאי, אותו הקנו לו המדע והריבית המצטברת, לחיות באופן חכם, נוח, וטוב."

ביהדות הדגש על ההכרה של השפע והיחס הנכון כלפיו מלווה אותנו מזמן היותנו לעם. המצב הטבעי של האדם, והעם, הוא מציאות של שפע: חיים ב"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם; לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ"; מציאות אשר בה "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך". המחסור מהווה אמנם מציאות אפשרית ואיום מתמיד; ייתכן מצב שבעם אנו חיים "בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל", וצריך לבקש רחמי שמיים. בתור יחידים, אנו מוזהרים ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ", וכאשר יש עניים יש צורך להיות נדיבים בצדקה. אך מציאות המחסור נתפסת כמציאות חריגה, מלאכותית. השקפה תורנית אינה דוגלת בסגפנות, ולכן אנו גורסים שהשפע רצוי, אך התפיסה הבסיסית היא שהוא אף מצוי.

היהדות גורסת שברכה כלכלית היא דבר טוב, אך אינה מסיק מכך שיותר זה תמיד יותר טוב. היהדות, כמו הפילוסופיה היוונית וגישות ערכיות רבות, תופסת שיש רמת עושר אידיאלית, שסטייה ממנה בשני הכיוונים תפגע באיכות החיים. בספר משלי המחבר חושש באותה מידה: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְקֹוָק וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי." עשו אמר ליעקב "יש לי רב", אך יעקב משיב לו: "יש לי כול". יעקב אבינו היה עשיר מופלג, הוא לא הסתפק במועט, אבל הוא כן הסתפק במה שהיה לו.

בהתייחסותו לשאלה כלכלית עכשווית – השימוש במטבע במסחר למרות שחסר לו ערך עצמי מהותי - מתבטא החזון איש שזה מתאפשר "כי צרכי האדם תוציא הארץ בשפע לפני כל יושבי חלד לאכול ולשבוע ולהותיר, וכל הניתן במחיר הזהב הוא רק המותר לאחר שיאכלו וישבעו." ביהדות, המצב הטבעי של העולם הוא מצב של שפע.

ביהדות השאלה איך להרבות את השפע הכלכלי היא שאלה חשובה. אנחנו מתבקשים לחתור לריבוי ברכה, בדרכים טבעיות, דהיינו פעילות כלכלית, ובדרכים על-טבעיות, כלומר קיום רצון הבורא אשר – על פי המסופר בתורה -- משרה שפע וברכה בעולם. אך היא שאלה הרבה פחות חשובה ומרכזית מאשר השאלה איך לנצל את השפע הכלכלי אשר ניתן לנו, איך לחיות חיים טובים, חיים ערכיים, חיים על תכלית. גישה זאת לא מצטמצמת במישור הרוחני; אדרבה, במקרים מסוימים תכלית המצוות היא להעמיק את ההנאה האנושית הפשוטה מן הצריכה. הרב יהודה הלוי בספר הכוזרי מסביר שתכלית מרכזית של אמירת ברכות הנהנין היא ליצור ריכוז בחוויה ובכך להרבות את ההנאה מן האוכל. במושג החיים הטובים כלולה ללא ספק תרבות נעלה.

גישה זאת נוגעת להרבה שאלות אתיות בעולם הכלכלה. ברמת המשק כולו, תחושה של "יש די" יכול לאפשר מידה גדולה יותר של התפייסות כלפי קיימות אקולוגית. ברמת הפרט, זה יכול לרסן את הרצון להשיג רווחים בכל מחיר, על חשבון היחס הנכון והמוסרי כלפי העובד והמעסיק, הספק והלקוח, הרשויות ואף המתחרה. זה לא נוגד כלל את התחרות ההוגנת ליצור מוצר טוב יותר וזול יותר, אך היא מעמידה תהליך זה בהקשר טבעי וערכי ונוטה למתן את הנטייה לקיצוניות ולמעשים לא ראויים.

יותר מכל, תפיסה של "כלכלת השפע" תרבה את הרווחה הכלכלית המהותית שלנו, אפילו אם זאת אינה תמיד מתבטאת ב"רמת החיים" כפי שזאת נמדדת על ידי מדד סטטיסטי שרירותי.

דו"ח העוני האלטרנטיבי של לתת 31.12.2010

הדו"ח של "לתת" מספק מידע מעניין על העניים ביותר

כל שנה בתקופה זאת, הארגון "לתת", אשר מחלק סלי מזון למשפחות נזקקות, מפרסמת את "דו"ח העוני האלטרנטיבי" שלו. הדו"ח זוכה לחשיפה תקשורתית נרחבת, אודות לתמונה הקיצונית והמזעזעת שהיא מציגה של העוני בישראל. כותרת בעיתון אחד צעקה: "פת לחם: ל-70% מעניי ישראל אין די כסף לאוכל." כותרת בעיתון אחר הכריזה שלפי הסקר  בין הילדים העניים בישראל "75% מהם מוותרים על ארוחות בשל מצבם." ככלל, הדוח מציג נתונים מחרידים על מחסור והדרה כלכלית וחברתית בין עניי ישראל.

הטענות הקיצוניות הזמינו הפרכה, שלא איחרה לבוא. באתר אחד {באתר ערוץ 7} הביאו תגובה מצד מכון ירושלים לחקר שווקים אשר סברה שהדו"ח "מבלבל בין פערים חברתיים לבין רמת חיים, והוא טוען כי רמת חייהם של העניים 'נשחקת בהתמדה', בעוד שנתוני הביטוח הלאומי, הלמ"ס ובנק ישראל מראים כי חל שיפור" במצבם הכלכלי.

האמת של הדו"ח היא אי שם באמצע. הדו"ח שם לו למטרה "להדגים את הפן האישי והפיזי של העוני והעניים, המסתתר מאחורי המספרים והנתונים הסטטיסטיים היבשים שמפרסמים מוסדות ממשלתיים." במקום שהוא דבק במטרה זאת הוא מצליח, ובמקום שהוא גולש מעברה הוא מחטיא את המטרה.

אין ספק שקשה מאד להלום חלק מן הטענות הסטטיסטיות. למשל, נטען ש"כמחצית מהמשפחות העניות (223,000) ושני שליש מהילדים (530,820) סובלים מאי ביטחון תזונתי, היינו אין להן ולילדיהן את המזון הבסיסי הדרוש לקיום מאוזן ותקין."  בהיחשב בעובדה שכ20% מן המשפחות בישראל חיות  מתחת לקו העוני הסטטיסטי, משמעות הטענה היא שלכ10% מן המשפחות בישראל אין תזונה מספקת. אך כאשר נבחן את הנתונים של הלמ"ס, נמצא שהוצאות המזון של העשירון ההכנסה התחתון בעת האחרונה דומות מאד להוצאות המזון של המעמד הביניים של לפני 10 שנים בלבד. קשה מאד להאמין שרמה כזאת מיתרגמת למצוקה תזונתית, ואם יש ל"לתת" ראיות לכך עליהם לפרוס אותן בפני הציבור ולא להסתתר מאחורי הסתמכות מסתורית על "מקורות מידע ומחקר שטח בקרב עמותות הסיוע, בדיקה מדגמית באגפים לשירותים חברתיים ברשויות, נתונים שונים של הלמ"ס, ביטוח לאומי ודו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת."

אך חלק גדול של המידע הסטטיסטי בדו"ח מתבסס על מתודולוגיה שקופה אשר מתמקדת באוכלוסיה צרה אך ראויה לעיון: העניים ביותר. מדגם הסקר העיקרי הוא משפחות אשר מקבלות סיוע במזון מארגון לתת וארגונים דומים. מובן מאליו שמדגם זה אינו מייצג את כלל אוכלוסיית העניים, אבל דווקא בכך חשיבותו. כפי שצוין בטורים קודמים, נתוני העוני הרשמיים אינם אומרים דבר על עומק העוני. אם למשל קו העוני למשפחה בת ארבע נפשות הוא 5800 ₪ לחודש, אזי משפחה אחת בעלת הכנסה של 5799 ₪ ואחרת בעלת הכנסה של 1800 ₪ הן עניות באותה מידה. אך אפילו מי שמרשה לעצמו להישאר אדיש מול עשרות אלפי משפחות אשר משתכרות רק 5799 ₪ - בסופו של דבר מספיק לקיום – יכול להיות מוטרד מול מספר קטן הרבה יותר של משפחות שנאלצות להסתדר עם סכום חודשי נמוך בהרבה ונזקקות לסלי מזון.

הנתונים מן המדגם הצר הזה אכן מתיישרים עם המטרה "להדגים את הפן האישי והפיזי של העוני והעניים, המסתתר מאחורי המספרים והנתונים הסטטיסטיים היבשים שמפרסמים מוסדות ממשלתיים." למשל, בדו"ח נכתב ש75% דילגו לפעמים על ארוחות מחמת מצבם הכספי. נתון זה הוא סביר בהיחשב שמלכתחילה  מדובר במשפחות אשר מקבלות סלי מזון. יש להוסיף שבסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2003 נמצאו 14% של כלל הנסקרים שהעידו שהגיעו לפעמים למצב זה, דבר שבהחלט מתיישר עם נתוני "לתת". אפילו אם הנתונים מוגזמים קצת, זה ממחיש שקיים בישראל מספר ניכר של משפחות אשר עבורן דילוג ארוחות היא מציאות מוכרת.

כתמונה אמינה של מצבם של כלל העניים בישראל – הזווית שנקטו חלק מכלי התקשורת, ואליה נוטה לפעמים הדו"ח עצמו – דו"ח העוני האלטרנטיבי אינו משקף היטב את המציאות ואת המגמות. אך כתמונה חיה של המצוקות הקשות בפניהן עומדות העניים ביותר, עליהם לא דווח כל כך בפרסומים הרשמיים, הדו"ח מבין עושה תרומה חשובה לדיון על מצב העוני בישראל.

צרכנות ושמירת הסביבה -- הילכו יחדיו? 24.12.2010

שמירה על הסביבה אינה פוגעת בצמיחה אמיתית

בשבוע שעבר דננו בתנועה האנטי-צרכני, בהקשר של דיווח שהמשרד להגנת הסביבה מכינה מסע פרסומת אשר יחנך ל"צרכנות ירוקה" ובין היתר יתמוך במיתון הוצאות הצריכה.

קוראים אחדים העירו שמסע כזה עשוי לפגוע בתוצר ובתעסוקה. הרי אם אנשים צורכים פחות אזי יוצרים פחות ומעסיקים פחות. התשובה לטענה זאת היא שהתומכים במיתון הצריכה אינם חוששים מתוצאה זאת, שכן הם סבורים שהתוצר והתעסוקה נמדדים מלכתחילה בצורה מעוותת. המציאות בה משרדי ממשלה אחדים דוחפים גידול בצריכה ומשרדים אחרים את מיתונה מראה כמה אנחנו עדיין רחוקים מלהפנים את המשמעות האמיתית של הכלכלה הירוקה.

למושג "צריכת יתר" ניתן לתת משמעות כלכלית טהורה, ומשמעות פילוסופית מרחיקת לכת יותר.

המשמעות הכלכלית הצרופה היא כך: הרבה פעילות כלכלית אשר נרשמת בחשבונאות הלאומית בתור "תוצר", או "תמ"ג", נמדד בצורה חשבונאות מוטעה. למשל: כאשר מוציאים נפט משדה הנפט, זה מופיע בחשבונאות הלאומית בתור "תוצר" אך כמובן יש גם כן מרכיב לא רשום של ירידה במלאי מכיוון שסוף סוף לבעל שדה הנפט נשאר פחות נפט באדמה. כאשר מפעל בוער את הנפט בתהליך הייצור, כל הייצור נרשם כתוצר, ולא רושמים בחשבונאות הלאומית את הנזק שנעשה מחמת זיהום האוויר וחימום הסביבה. כאשר הצרכן קונה את המוצר, החשבונאות רושמת את המחיר אותו הוא שילם, בלי לנכות את עלות פינוי הפסולת הכרוך באופן הכרחי בצריכת המוצר. להוסיף חטא על פשע, לא רק שאין מנכים את עלות הפינוי על אף מוסיפים אותו כ"שירות" שניתן לאזרח. במציאות זאת, קיימת צריכת יתר – מעבר לרצוי -- של כל מוצר אשר ייצורן, צריכתו, או פינויו קשור לכליה של משאבי טבע בלתי מתחדשים, ולזיהומה ולכלוכה של הסביבה.

לפי הכלכלה האורתודוקסית, קיימת תרופה מצוינת לסוג זה של צריכת יתר: מסים. בישראל ובאירופה יש כבר מסים גבוהים מאד על דלק, כדי לגרום לצרכן לשאת את עלויות הזיהום והצפיפות בכבישים. מס על מוצרי צריכה בשיעור עלויות הפינוי ישמשו אותה מטרה. (מס כזה, אשר מטרתו לעצב התנהגות ולא רק ליצור הכנסה לקופת השלטון, מכונה "מס פיגוביאני" על שם הכלכלן הבריטי ארתור פיגו אשר הצביע על יתרונותיו.) צעדים אלו יורידו ללא ספק תוצר לאומי (תמ"ג), ועלולים להוריד גם כן את התעסוקה. אבל זה לא בגלל שהם פוגעים ברווחת האזרחים; הפגיעה היא בתוצר "לכאורה" שכרוך בעלות בלתי נמדד בזיהום או בכילוי של משאבים מתכלים.  המשרד להגנת הסביבה אינו מסוגל להטיל מסים, אך הוא סבור שקיימת תרופה נוספת: הטפה. אם הוא יצליח להריץ את הפרסומים ניתן יהיה לראות אם ערוץ זה של עיצוב התנהגות הציבור יכול אכן להיות אפקטיבי; ניתן בינתיים להביע סקפטיות כלפי יעילות ההטפה הממשלתית.

הגישה הפילוסופית גורסת שזה לא מספיק לתור אחרי העדיפויות הקיימות שלנו בצורה אקולוגית יותר. העדיפויות שלנו, ההרגלים שלנו, הם עצמם פועל יוצא של "אתוס הצריכה", ואילו כיום אנו זקוקים ל"אתוס השימור", לאתוס ירוק. זה הרי לא חידוש שמושגי הכיף שלנו משתנים מדור לדור, והשינויים האלו כרוכים בשינוים בערכים. פעם היה באנגליה ספורט פופולארי ביותר לקחת גדוד של גברים, נשים, טף, סוסים וכלבים עם ציוד נלווה במרדף נלהב אחרי שועל קטן מסכן, במטרה לקרוע אותו לגזרים. היום, מעטים יחשיבו פעילות זאת "כיפית". באופן מקביל, "ירוקים" יגידו שזה לא מספיק לגרום לאלו שעושים כיף באופן שמזיק לסביבה לשלם את המחיר האמיתי; יש צורך ליצור מנטאליות בה פעילות כזאת אינה נחשבת כבר למהנה ומשעשע. ביצירת אתוס חדש יש ללא ספק מקום לחינוך.

אני סבור ששתי הגישות למיתון הצריכה – הכלכלית והפילוסופית -- מתבקשות, ומכיוון ששניהן שומרות על הסביבה, שניהן הן תחת המנדט של המשרד להגנת הסביבה. יהיה צורך לטפח סוג של דו-קיום בין הצרכנות, אשר עדיין משחקת תפקיד חשוב בהעלאת רמת החיים שלנו, לבין מיתון הצריכה וחיפוש הרווחה באופן שאינה פוגעת בסביבה הטבעית.